נצים פוליטיים בארצות הברית רואים ב'אמינות' ערך עליון במדיניות החוץ. מזכיר המדינה לשעבר, מרקו רוביו, הגדיר את גישתו כ'שלום באמצעות עוצמה, תוך השבתת האמינות של ההרתעה האמריקנית'. כאשר נשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, שלח כוחות מיוחדים לוונצואלה כדי ללכוד את ניקולאס מדורו, סגן הנשיא ג'יי.די. ונס אמר כי 'מדורו הוא האחרון שגילה שטראמפ אומר מה שהוא חושב'. מזכיר ההגנה, פיט הגסט, הצהיר לאחרונה כי 'איראן לומדת בדרך הקשה שטראמפ אומר מה שהוא חושב'.
ההצהרות הללו מעוררות אירוניה נוכח התנהלותו הבלתי עקבית של טראמפ עצמו. בין איומיו בוונצואלה ואיראן, הוא איים על דנמרק וכינה את גרינלנד 'טריטוריה אמריקנית' שניתן להשתלט עליה 'בדרך הקלה או הקשה'. ב-20 בינואר השנה, הוא חזר על איומיו והצהיר כי 'לא יהיה חזרה אחורה'. אלא שהתברר שיש חזרה: למחרת הסכים טראמפ למסגרת עסקה שתאפשר הרחבת גישה צבאית אמריקנית לאי. האירוע כולו נשכח במהרה, בדומה לאיומים החוזרים ונשנים שלו להטיל מכסים על מדינות ברחבי העולם.
במתיחות הנוכחית במזרח התיכון, טראמפ הציב והאריך מספר פעמים את המועד האחרון לאיראן לפתוח מחדש את מצר הורמוז. מאחורי השיטה הזו עומדת אסטרטגיה מוכרת: 'לפעמים כדאי להיות קצת פרוע', כתב טראמפ בספרו 'אמנות העסקה' משנת 1987. הוא הסביר כי יצירת פחד ואיומים מאפשרת לצד השני להציע פתרונות נוחים יותר. אך אסטרטגיה זו מנוגדת לבניית אמינות אמיתית, שכן היא מבוססת על פער בין הצהרות לבין כוונות ממשיות.
אחת ההגנות הנפוצות לטראמפ, שנטבעה על ידי העיתונאית השמרנית סלינה זיטו, היא שאנשים צריכים לקחת אותו 'ברצינות, לא מילולית'. אם כך, מדוע להשתמש במונח 'אמינות' מלכתחילה? הבעיה אינה ייחודית לטראמפ. כבר לפני עשרות שנים, הנשיא ריצ'רד ניקסון ויועצו לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, דיברו רבות על הצורך לשמור על 'אמינות' אמריקנית. אלא שהם גם האמינו ב'תאוריית המשוגע': הרעיון שפעולה בלתי צפויה ובלתי רציונלית יכולה להרתיע אויבים. סתירה זו נמצאת בלב הרבה מהלוגיקה הניצית.
עבור רבים מהנצים, 'אמינות' אינה פירושה דיבור כן והבטחות ברורות, אלא מילת קוד לגאווה או להצגת עצמם כחזקים, גם במחיר של אובדן אמון. עידן ניקסון ממחיש מה קורה כאשר אסטרטגיית המשוגע נכשלת. ניקסון וקיסינג'ר הבינו כי מלחמת וייטנאם אבודה, אך קיסינג'ר חשש כי 'נסיגה פתאומית עלולה לגרום לנו לבעיית אמינות', שכן מדינות אחרות עלולות לראות באמריקה כחלשה. במקום זאת, הוא בחר ב'גרירת התהליך' של ההפסד. ניקסון שיחק את המשוגע, בין הצעות דיפלומטיות לאיומים בהשמדה גרעינית, תוך שהוא מגביר את ההפצצות על צפון וייטנאם ופלש בחשאי לקמבודיה. ההסלמות הללו גבו עשרות אלפי