שופט בית המשפט העליון לשעבר ברייר: אין סיבה לדאגה מהדוקטרינה הצללית

שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית לשעבר, סטיבן ברייר, התייחס לאחרונה לנושא ה"דוקטרינה הצללית" של בית המשפט העליון, והרגיע מפני חששות מוגזמים בנוגע לשימוש בה. ברייר, אשר שימש כשופט בבית המשפט העליון במשך עשרות שנים, אמר כי אין מקום לדאגה מהשימוש הגובר בדוקטרינה זו.

במהלך ראיון שנערך במסגרת אירוע באוניברסיטת הרווארד, נשאל ברייר אם יש סיבה לדאגה מהסתמכות בית המשפט העליון על הדוקטרינה הצללית. תשובתו הייתה חד משמעית: "לא". הוא הסביר כי כל בית משפט מחזיק בדוקטרינה דומה, המכונה לעיתים "דוקטרינת החירום", ושימשה לאורך ההיסטוריה בעיקר לצורך הוצאת צווי עיכוב הוצאה להורג במקרי מוות.

ברייר הוסיף כי במקרים אחרים, בית המשפט הוציא צווי דחופים בענייני בחירות או חוקי בחירות. לדבריו, השימוש הגובר בדוקטרינה הצללית בשנים האחרונות נובע מהגידול במספר התביעות המשפטיות שהתעוררו בעקבות תקנות הקורונה, כגון חיסוני החובה וצעדי הגבלה אחרים.

הוא דחה את הטענות כאילו קיים "מזימה" בקרב השופטים להכריע בנושאים מסוימים בדרך זו. במקום זאת, הסביר ברייר, השינוי נובע מהאופי החדש של התיקים המגיעים לבית המשפט העליון במסגרת הדוקטרינה הצללית: "במקום נושאים של הוצאות להורג או בחירות, כיום מדובר לרוב במחלוקות חוקתיות בנוגע ליחסים בין הקונגרס לנשיא, ולהפרדת הרשויות".

ברייר, אשר מכהן כיום כפרופסור למשפט מנהלי בבית הספר למשפטים בהרווארד וכשופט אורח בבית המשפט הראשון לערעורים, ציין כי לא מפתיע שבתי המשפט נדרשים להתמודד עם יותר תיקים דחופים בנושאים אלו, לאור ההתרחבות בסמכויות הביצועיות של הממשל והגידול בתביעות הנובעות מכך.

גם השופט לשעבר מייקל מקונל, אשר מחזיק בגישה שיפוטית שונה מזו של ברייר, הסכים עם עמדתו בנוגע לדוקטרינה הצללית. במאמר שפורסם בוושינגטון פוסט, כתב מקונל כי השימוש הגובר בדוקטרינה זו הוא תגובה מובנת וראויה לביקורת על התרחבות סמכויותיו של הרשות המבצעת והגידול בתביעות המשפטיות הנובעות מכך.

מקונל ציין כי אף שיש מקום לביקורת על החלטות מסוימות במסגרת הדוקטרינה הצללית, הרי שהגינוי הכללי של השיטה אינו מוצדק. לדבריו, מדובר במקרים שבהם נדרש בית המשפט להכריע במהירות בשל הנזק הבלתי הפיך שעלול להיגרם כתוצאה מעיכוב בהחלטה. "לעיתים קרובות, הנזק כבר נעשה כאשר התיק מגיע לבית המשפט העליון", כתב מקונל, והדגיש כי במקרים רבים, ההחלטה לאמץ או לדחות מדיניות חדשה תלויה בשאלה אם ניתן יהיה לתקן את הנזק שנגרם בעקבותיה.