האבות המייסדים והעבדות: הסתירה ההיסטורית שלא סיפרו לנו

בכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776 נכתב כי המלך והפרלמנט הבריטי הסיתו ל"מרידות פנימיות" בקרב חצי מיליון העבדים שחיו במושבות האמריקאיות. האשמה זו התייחסה לפרסום של לורד דאנמור, מושל וירג'יניה מטעם הכתר הבריטי, בנובמבר 1775. דאנמור הציע לשחרר "כל משרתים, נגרוס, או אחרים (שייכים למורדים)" שיהיו "מוכנים ונכונים לשאת נשק" נגד המהפכנים האמריקאים. רבים כיום רואים בהודעה זו צביעות: בעוד המהפכנים נאבקו למען חירותם, הם החזיקו בעבדים. גם בני תקופתם חשו זאת. בשנת 1776 פרסם הסופר הבריטי ג'ון לינד חוברת בה תקף את ההכרזה שורה אחר שורה, וכתב: "האם הם רשאים להתלונן על ההצעה לחירות שהוצעה לאותם בני אדם אומללים? על ההצעה להשיב להם את השוויון שבו, לפי הכרזתם, העניק להם האל?"

אך מה שהחמיץ לינד הוא שהאמריקאים לא הכחישו את הסתירה שבין החזקת עבדים לבין ההכרזה על חירות לכל. להפך, הם חשו מבוכה עמוקה מכך. הדבר התבטא במיוחד כאשר תושבי וירג'יניה ניסחו את "הכרזת הזכויות" שלהם ביוני 1776. תומס ג'פרסון אף הלך רחוק יותר: הוא הודיע כי העבדים צודקים בהתקוממות אלימה נגד מדכאיהם, והזהיר כי "צדק האל לא יישן לנצח" – דבר שגרם לו לרעוד.

הסיפור האמיתי מאחורי ההאשמה ב"מרידות פנימיות" מורכב יותר ממה שמקובל לחשוב. כדי להבינו, יש לחזור לאוקטובר 1769, כאשר אדם בשם סמואל האוול, איש עני, פנה לג'פרסון – אז עורך דין בן 26 בויליאמסבורג – בבקשה לסייע לו להשיג את חירותו. לטענתו, הוא היה עבד. סבו רבא היה גבר שחור שנולד לו בת עם אישה לבנה. על פי חוקי וירג'יניה באותה תקופה, הבת נקבעה לשירות עד גיל 31. במהלך תקופה זו היא ילדה את אמו של האוול, שנקבעה אף היא לשירות עד גיל 31. היא ילדה את האוול עצמו, שנמכר כעבד על ידי בעליהן של אמו וסבתו, שהניחו כי גם הוא יישאר משועבד עד גיל 31.

שני חוקים וירג'ינים קבעו את גורלו של האוול:

• החוק הראשון: אם "אישה משרתת" או "אישה לבנה נוצרית חופשייה" ילדה ילד לאב שחור, הילד יישאר משועבד עד גיל 31.
• החוק השני: אם אישה ממוצא מעורב הייתה משועבדת עד גיל 30 או 31, וכל ילד שנולד לה במהלך השעבוד היה אף הוא משועבד עד אותו גיל.

החוק הראשון קבע כי סבתו של האוול תישאר משועבדת, ואמו כנראה נחשבה ל"אישה ממוצא מעורב". האוול עצמו נולד במהלך תקופת השעבוד שלה, אך מכיוון שנמכר לפני שהגיע לגיל 31, הוא למעשה נשאר משועבד למשך כל חייו. מקרה זה מדגים את הסתירה העמוקה שבין ערכי החירות שהמהפכנים קידמו לבין המציאות של עבדות שחיו בה.