מכונית החשמל הראשונה של ג'נרל מוטורס: הפרויקט הניסיוני Electrovair II משנות ה-60

בשנת 1966, כשמחיר הגלון בנזין בארצות הברית עמד על כ-30 סנט (כ-3.10 דולר כיום), ותעשיית המכוניות האמריקאית התחרתה על כוח סוס ונפח מנועים, החליטה ג'נרל מוטורס להשיק פרויקט ניסיוני יוצא דופן: ה-Electrovair II. המכונית, שהייתה למעשה שברולט קורווייר ארבע דלתות עם גג קשיח שהוסב להנעה חשמלית, נועדה לבחון את היתכנותם של כלי רכב חשמליים לציבור הרחב.

ה-Electrovair II לא נועד לייצור המוני, אלא שימש כמעבדה ניידת לבחינת טכנולוגיות חשמליות. למרות שהרכב הוצג בתקופה בה דלק היה זול וזמין, והטיפול בתחנות דלק כלל לעיתים קרובות שירות מלא ואפילו מתנה קטנה ללקוחות, הפרויקט היווה צעד משמעותי קדימה בתחום הרכב החשמלי.

היסטוריה של חדשנות חשמלית בג'נרל מוטורס

ג'נרל מוטורס לא הייתה חדשה בתחום הרכב החשמלי. עוד בתחילת המאה ה-20 שיווקה החברה משאיות חשמליות, ובשנת 1964 הוצג לראשונה ה-Electrovair המקורי. בשנת 1966, במקביל ל-Electrovair II, הציגה החברה גם את ה-Electrovan – רכב ניסיוני ראשון בעולם המבוסס על תאי דלק, שפותח בשיתוף עם חברת Union Carbide. מאוחר יותר, בשנת 1996, השיקה ג'נרל מוטורס את ה-EV1 – המכונית החשמלית הראשונה של החברה שנמכרה לציבור הרחב.

טכנולוגיה פורצת דרך בתקופתה

ה-Electrovair II הצליח להגיע למהירות כבישים ולטווח נסיעה של 40-70 מייל, נתונים מרשימים לאותה תקופה. תאוצתו והתנהגות הנהיגה שלו היו דומים לאלה של הקורווייר המונע בבנזין. טווח הנסיעה המקסימלי שלו היה קרוב לסטנדרט ה-EPA של 73 מייל, אותו השיגה לימים מכונית הניסאן ליף הראשונה בשנת 2011 – המכונית החשמלית הראשונה בשוק ההמוני, חצי מאה לאחר ה-Electrovair II.

בחירת הפלטפורמה של הקורווייר לא הייתה מקרית: היא הייתה הרכב הקל ביותר בתיק המוצרים של ג'נרל מוטורס באותה עת. מהנדסי החברה בחרו בסוללות כסף-אבץ, טכנולוגיה ששימשה בעיקר בתעשיית התעופה והחלל באותה תקופה. הסוללות נבחרו בשל משקלן הנמוך יחסית, הספקן הגבוה ויכולת האחסון האנרגטי שלהן, שהעלו בהרבה על הסוללות מסוג עופרת-חומצה שהיו נפוצות באותה עת.

אתגרים ומגבלות

עם זאת, לסוללות כסף-אבץ היו גם חסרונות משמעותיים: הן היו יקרות מאוד – כ-160 אלף דולר במחירי 1966 – ובעלות אורך חיים מוגבל, שכן הן התבלו לאחר כ-100 טעינות בלבד. בנוסף, הן תפסו את רוב מקום תא המטען הקדמי של הקורווייר, ואילו המנוע החשמלי בעל 115 כוחות סוס הוצב בתא המנוע האחורי. הסוללות הוסיפו כ-680 קילוגרם למשקל הרכב, אך מהנדסי ג'נרל מוטורס חישבו כי שימוש בסוללות עופרת-חומצה היה מוסיף כ-2,600 קילוגרם – משקל השווה למשקל עוד קורווייר שלם.

בסך הכול, סיפק ה-Electrovair II הספק חשמלי של 26.4 קילו-וואט שעה – נתון צנוע בהשוואה לרכבים חשמליים בני ימינו, אך מהפכני לתקופתו. הפרויקט הניסיוני הזה היווה בסיס חשוב לפיתוחים עתידיים בתחום הרכב החשמלי, והוכיח כי טכנולוגיה זו אינה רק בגדר חלום, אלא אפשרות ממשית לניידות עתידית.