בית המשפט העליון בארצות הברית חוקר את הסכנות שבשתי דוקטרינות מוטעות של התיקון הרביעי

בשנת 2016 פנו שוטרים במחוז מידלות'יאן שבווירג'יניה למשטרה בבקשה לזהות את מבצע שוד בנק מקומי. במקום לחקור חשודים באופן מסורתי, הם פנו ל-Google בבקשה לחפש במידע המיקום של מעל 500 מיליון משתמשים שהפעילו את שירות היסטוריית המיקום של החברה. החיפוש העלה 19 מכשירים שנמצאו בקרבת הבנק בזמן השוד, ולאחר בדיקה נוספת זוהו שלושה חשודים, ביניהם אוקלו צ'אטרי, שהורשע לבסוף במעשה.

השימוש בצו גיאופנס (geofence warrant) עורר מחלוקת: מצד אחד, מדובר בכלי שיטור מתוחכם שסייע בפתרון פשע; מצד שני, מדובר בפגיעה קשה בפרטיותם של אזרחים תמימים, שכלל לא היו חשודים במעשה. המקרה הגיע לדיון בבית המשפט העליון האמריקאי ביום שני, והעמיד במרכזו שתי דוקטרינות שנויות במחלוקת של התיקון הרביעי לחוקה, אשר עוסקות בזכות לפרטיות בעידן הטכנולוגי.

שתי דוקטרינות מוטעות מאיימות על הזכות לפרטיות

בשנת 1967 קבע בית המשפט העליון כי התיקון הרביעי חל רק כאשר קיימת ציפייה סבירה לפרטיות. בהמשך, בפסקי דין שעסקו ברשומות בנק וטלפון, נקבע כי אין ציפייה כזו כאשר אדם משתף מידע עם צד שלישי לצרכיו העסקיים. שתי דוקטרינות אלו עומדות כיום במרכזו של ויכוח סוער, שכן הן מאפשרות לרשויות לאסוף כמויות עצומות של מידע אישי דרך חברות טכנולוגיה.

בשנת 2018 התמודד בית המשפט עם מקרה דומה, שבו עקבו סוכני FBI אחר חשוד בשוד באמצעות נתוני מיקום שנאספו מאתרי סלולר. אף שהרוב קבע כי מעקב כזה דורש צו, קשה היה ליישב החלטה זו עם הדוקטרינה של צד שלישי, כפי שציין השופט ניל גורסץ' בדעת מיעוט. המקרה של צ'אטרי דומה, אלא שבו המידע נאסף ישירות מהטלפון שלו ולא מאתרי סלולר. אף ש-Google הפסיקה לאחסן נתוני מיקום כאלה בשרתיה, רבות מאפליקציות המשתמש הנפוצות עדיין עוקבות אחר מיקומם של המשתמשים ומאחסנות מידע זה מרחוק.

האם צווי גיאופנס מפרים את התיקון הרביעי?

במקרה של צ'אטרי, המשטרה קיבלה צו חוקי לחיפוש במידע המיקום. עם זאת, עורכי דינו טוענים כי צווים מסוג זה פוגעים באופן קשה בתיקון הרביעי, אשר קובע כי צו חייב להתבסס על סיבה סבירה וכי עליו לתאר באופן ספציפי את המקום לחיפוש ואת הדברים או האנשים שייחפשו. ממשל טראמפ ביקש מבית המשפט העליון לדחות טענה זו, וטען כי חיפושי גיאופנס אינם דורשים צו כלל, שכן מי שמאפשר מעקב אחר מיקומו ויתר על הזכות לפרטיות על המידע שנאסף.

עורך דינו של צ'אטרי, אדם אוניקובסקי, הזהיר במהלך הדיונים כי אם תתקבל עמדת הממשל, היא תאפשר לרשויות לחפש באופן שרירותי במיילים, תמונות, לוחות שנה ומסמכים מאוחסנים של אזרחים, ללא כל הגבלה. מספר שופטים הביעו חשש עמוק מפני תרחיש זה. אף שסגן התובע הכללי אריק פייגין הבטיח כי עמדת הממשל אינה חלה על מקרים אחרים, הרי שגם במקרה של מעקב אחר מיקום בלבד, המידע שנאסף יכול לחשוף פרטים רגישים ביותר על חייהם של אנשים.

«הפוטנציאל לניצול לרעה הוא עצום», כתב אוניקובסקי במסמך שהוגש לבית המשפט העליון. «אם נפתח פתח כזה, לא יהיה גבול לרשויות לחדור לפרטיותם של אזרחים באמצעות המידע הרב שאנו מפקידים בידי חברות הטכנולוגיה».

השלכות על עתיד הפרטיות בעידן הדיגיטלי

הדיון בבית המשפט העליון אינו עוסק רק במקרה ספציפי אחד, אלא מעמיד במרכזו שאלות יסוד על גבולותיה של הזכות לפרטיות בעידן שבו המידע האישי שלנו נמצא בידי חברות טכנולוגיה. אם יתקבל הטיעון כי שיתוף מידע עם צד שלישי מונע מאיתנו לצפות לפרטיות, הדבר עלול להוביל למצב שבו רשויות יוכלו לקבל גישה למידע האישי שלנו ללא כל הגבלה, בין אם מדובר במיקום, בתקשורת או במסמכים.

החלטת בית המשפט צפויה להשפיע לא רק על מקרי שוד עתידיים, אלא על כל תחום שבו נעשה שימוש במידע דיגיטלי לצורכי חקירה. במקביל, היא מעלה שאלות מוסריות וחוקתיות על איזון הנדרש בין ביטחון ציבורי לבין זכויות הפרט, ומאותתת לרשויות כי עליהן לפעול בזהירות רבה יותר כאשר הן עושות שימוש בכלים טכנולוגיים חדשים לאיסוף מידע.