ג'ורג' סונדרס: "ספרו החדש 'ויגיל' מעורר מחלוקת – אך הוא חיוני בתקופת משבר האקלים"

בחודש שעבר הגישו הרפובליקאים בקונגרס הצעת חוק שנועדה להגן על חברות הנפט הגדולות מפני תביעות הקשורות למשבר האקלים. הייתה זו הפעם האחרונה במסכת ארוכה של ניסיונות תעשיית הדלקים המאובנים להימנע מאחריות על עיכוב המעבר לאנרגיה נקייה, תוך שימוש בעשרות שנים של הטעיה אקלימית.

במקביל, מיליוני אמריקאים חווים כבר עתה את ההשלכות של משבר האקלים: גלי חום קיצוניים, שריפות, שיטפונות ובצורות – אסונות שאותם חברות נפט חזו מראש. מסמכים פנימיים חשפו כי הן ידעו על הנזקים הקטסטרופליים הצפויים, כולל אזהרות על "נזקים גלובליים קטלניים" שיאיימו על "נוחות ההישרדות של האדם", יגרמו ל"סופות רבות יותר, בצורות רבות יותר ושיטפונות קשים" ואף ל"מוות כתוצאה מקיצוניות תרמית".

ברומן החדש שלו, ויגיל, בוחן ג'ורג' סונדרס שאלות אלו דרך סיפורו של ק.ג'יי. בוין, מנהל בכיר בחברת נפט הגוסס, המגיע אליו ג'יל – רוח שתפקידה לנחם אנשים במעברם לעולם הבא. העלילה נשענת על רעיון על-טבעי, אך השאלה המרכזית בה היא אקטואלית מתמיד: כיצד ניתן לאזן בין אחריות לרחמים, גם כאשר מדובר במעשים מזיקים כמו הטעיית הציבור בנושא האקלים?

סונדרס, שבעבר עסק במאבקים משפטיים נגד חברות הדלקים על פשעי האקלים, מציג בספרו גישה שונה. במהלך ראיון עמו, שערך אהרון רגונברג ועובד לעניין, נדונו המתחים בין אחריות לרחמים, תפקיד האמנות בשינוי חברתי ומשמעותה של נחמה בעולם שכבר ננעל במשבר אקלימי חמור.

שיחה עם ג'ורג' סונדרס: אחריות, רחמים ואמנות במאבק האקלים

אהרון רגונברג: 'ויגיל' מציג לקוראים את נקודת מבטו של מנהל חברת נפט המכחיש את משבר האקלים בשעותיו האחרונות. האם ציפית להשפעה מסוימת על הקוראים?

ג'ורג' סונדרס: כשהתחלתי לכתוב, הייתה לי תחושה ש'מה הדבר הדחוף ביותר בעולם?' והתשובה הייתה משבר האקלים. אך מהר מאוד הבנתי שהספר לא עוסק במשבר האקלים כשלעצמו, אלא בניסיון להעיר את הקוראים מעט – לגרום להם להיות מודעים יותר לעולם סביבם, אולי אפילו לחוש קצת יותר חיבה כלפיו. עכשיו, כשסיימתי, אני רואה שהספר מעורר מחלוקת בקרב רבים. חלק אהבו אותו מאוד, אחרים שנאו אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי דבר כזה – וזה סוג של הישג, גם אם הוא מעט מעצבן.

א.ר: היו הרבה דברים שאהבתי בספר, אבל הסיום ממש הרגיז אותי.

ג.ס: אני מבין. הרבה אנשים חשבו שהסיום הוא היפה ביותר, ואחרים ממש שנאו אותו. ספר לי מה בדיוק הפריע לך?

א.ר: אנחנו חיים בעולם שבו האליטות נהנות מחסינות כמעט מוחלטת. לראות את ק.ג'יי. בוין, שגרם נזק עצום במהלך חייו, מקבל בסופו של דבר נחמה – זה היה קשה לי לעכל.

סונדרס מסביר כי למרות שהספר מעורר תגובות קיצוניות, המטרה העיקרית שלו הייתה לגרום לקוראים לחשוב מחדש על יחסיהם עם העולם ועם עצמם. הוא מאמין כי אמנות יכולה להיות כלי רב עוצמה לשינוי חברתי, אך היא חייבת לעורר שאלות קשות ולא רק לספק נחמה.

בראיון המשיך סונדרס לדון בתפקידו של האמפתיה בארגוני שינוי חברתי, ובאופן שבו ניתן ליישב בין הצורך באחריות לבין הרצון להעניק הזדמנות לשינוי. הוא ציין כי למרות שהאנושות כבר ננעלה במשבר אקלימי חמור, עדיין קיימת תקווה – אך היא תלויה ביכולתנו להתמודד עם האמת הקשה ולפעול יחד.