ב-28 באפריל האחרון טסתי בטיסה האחרונה של חברת Spirit Airlines ממנחת לה גארדיה בניו יורק. כשבוע לאחר מכן הודיעה החברה על סגירתה הסופית, והרגשתי כאילו הצלחתי להימלט ברגע האחרון ממצב דומה ל'צאת אחרון המסוקים מסייגון'. למעשה, כל טיסה ב-Spirit הרגישה כמו ניסיון להימלט מאסון מתמשך: מושבים צפופים להפליא, תיקים זעירים שלא התאימו לשום דבר, ותחושה מתמדת שהכאוס עלול להתפרץ בכל רגע.
לרבים יש יחסי אהבה-שנאה עם Spirit, אך מעטים יכולים להתגאות בכך שפגשו את המנכ"ל לשעבר שלה, בן בלדנזה, כדי לדון בנושא. בשנת 2015 פרסמתי מאמר ב'ניו ריפבליק' תחת הכותרת 'פרופסור לבית ספר לעסקים חוקר את חברת התעופה הגרועה בעולם'. תוך שעה אחת מיום פרסומו, קיבלתי מייל ממנו שהציע לי דיון פומבי על המודל העסקי של החברה.
פגשנו כעבור מספר שבועות בקמפוס העירוני של בית הספר לעסקים של אוניברסיטת שיקגו, שם אני מלמד עדיין אתיקה עסקית. מול קהל שכלל את צוותו הבכיר, התנהל דיון על המוסריות של שיטותיה הבלתי שגרתיות של Spirit. באותה עת, בלדנזה עמד בראש החברה כבר עשור והוביל את המעבר ממודל של חברת תעופה זולה למודל 'אולטרה-זולה'. ההבדל בין השניים הוא משמעותי: בעוד שב-2015 טיסה ב-JetBlue או ב-Southwest כללה בחירת מושבים, העלאת תיקים וסנאקים בחינם, Spirit שינתה את כללי המשחק.
הרעיון של 'תעריף בסיסי' שהחברה הציגה היה מהפכני: כאשר רכשת כרטיס בטיסה של Spirit, לא קיבלת דבר מעבר למושב עצמו. לא בחירת מושב, לא תיק יד, ולא אוכל בחינם. כל אלה היו 'שירותים נלווים' שעליהם היית צריך לשלם בנפרד. בלדנזה הציג זאת כהצלחה כלכלית ללקוחות, בטענה ש'כל ההבדלים שלנו נועדו לחסוך ללקוחות כסף'. אך האם זה באמת היה כך?
העובדה היא ש-Spirit הצליחה להוזיל את עלות הטיסה, אך במחיר של חוויית נסיעה קשה ומלאה בהפתעות יקרות. מי שניסה לטוס עם ילדים, להביא יותר ממזוודה אחת או פשוט ליהנות מארוחה קלה במהלך הטיסה, גילה במהרה שהחברה לא מתייחסת לצרכים בסיסיים אלה. הטיסה עצמה הייתה המטרה, אך האם זה מצדיק להפוך כל אלמנט בסיסי אחר לתוספת בתשלום?
עם סגירתה של Spirit, נותרו שאלות רבות על המודל העסקי שלה ועל גבולות הניצול בתעשיית התעופה. האם הצרכנים מוכנים להמשיך ולשלם עבור 'תעופה בסיסית' בלבד, או שמא הגיע הזמן לחשוב מחדש על מה שצריך להיות כלול במחיר הכרטיס?